היתרונות והחסרונות של עצי האדר האדומים

אדר אדום, או Acer rubrum, יכולים להגיע לגובה של 120 רגל בטבע, אך בדרך כלל גדלים בגובה 40 עד 60 רגל ורוחב 25 עד 35 רגל. קצב הצמיחה שלה הוא בינוני עד מהיר, על פי ההרחבה השיתופית של אוניברסיטת קלמסון, בגובה של 10 עד 12 רגל בחמש עד שבע שנים. מין זה נוטה לחיות זמן רב יותר באזורים פראיים ורטובים מאשר בסביבות עירוניות.

אדר אדום ידוע היטב בזכות עלי נפילה אדומים, כתומים וצהובים עזים בצבע אש, המשתנים מוקדם יותר ונמשכים זמן רב יותר מאשר המינים הנשירים ביותר. כמה מייפים אדומים מראים צבע אחד בלבד, בעוד שאחרים מציגים את שלושתם. למרות צבעי הסתיו המרהיבים שלהם, האדר האדום ידוע בעיקר בזכות צבירי הפרחים האדומים והתוססים שלהם באביב. פרחים אלה מופיעים בשלהי החורף או בתחילת האביב על הזרדים והענפים זמן קצר לפני העלים מגיחים.

בעוד שהמיירים האדומים משגשגים באזורים רטובים של צל חלקי, הם גם מסתדרים היטב בשמש מלאה ויכולים לסבול בצורת בינונית. ניתן לגדל אותם בהצלחה כצמח רחוב או כנוף נוף ומוערכים ביכולתם לספק צל. מייפל פרימן, המכונה גם סתיו סתיו, הוא צלב בין מיני האדר האדום והכסף. זה ידוע במיוחד ביכולתו לצמוח במהירות, לגדול היטב בתנאי אקלים וקרקע מגוונים ומספק תצוגה בעלת נפילה ותוססת לאורך זמן.

שורשי האכלה של המייפים האדומים קרובים לפני השטח ומשאירים מגוון בעיות. לדוגמא, השורשים יכולים להעלות מדרכות בנטיעות רחוב, והדשא אינו צומח סביבם בשטחים מעוצבים או פראיים. אם הדשא אכן צומח, כל ניסיון לכסח מתחת למייפל אדום יכול לפגוע באסון, הן עבור מכסחת הדשא והן העץ. שורשי מייפל אדומים נוטים גם הם לחגור או לעקוף את תא המטען או כדור השורש. אם זה קורה, יש לחתוך אותם בזהירות כדי למנוע נזק.

אדר אדום הוא מין עץ רך, ועץו שביר מעט. הענפים חלשים יותר מבחינה מבנית ממיני העץ הקשיח, וקליפתו דקה, כך ששניהם רגישים לסערה ולנזקים גופניים אחרים. רוב הזנים של אדר אדום אינם עמידים בפני ריקבון, ולכן ברגע שמתרחש נזק הוא פגיע במיוחד אליו מחלות שמרקיבות את העץ, חריכת עלים חיידקיים או חרקים כמו שואבי צמחונים, עלים או זרד משעממים.